(עוד) מחשבה בעקבות שבת

משהו מהצד ה"דוסי" שבי, ברשותכם.
השבת נקראה בבתי הכנסת פרשת "שלח". הנושא המרכזי הינו פרשת המרגלים. עם ישראל שולח שניים עשר מרגלים לבדוק את הארץ לפני הכניסה אליה, וכשהם חוזרים, עשרה מהם (כולם חוץ מאשר כלב בן יפונה ויהושוע בן-נון) "מוציאים את דיבת הארץ רעה". הטקסט די מוכר, "ארץ אוכלת יושביה", וכאלה. העם משתכנע, בוכה על מר גורלו והעונש על כל הבלגן הינן אותן ארבעים שנה במדבר, שנה כנגד כל יום שתרו המרגלים את הארץ. זה פחות או יותר הסיפור, in a nutshell, בלי להכנס לפרטים.

מושג מעניין, "להוציא את דיבת הארץ רעה". לאורך הדורות ניסו פרשנים להסביר את מהות החטא של המרגלים, וגם את המוטיבציה הלא ברורה של מי שהיו עד אז המובחרים שבעם אולי. לפעמים מדובר על כך שהוסיפו לדיווחם פרשנות מיותרת, לפעמים מסבירים שרצו למנוע את העם להכנס לארץ מסיבות הקשורות לכבוד אישי, חלק מהמפרשים מנסים להראות מהסיפור את חומרת החטא של לשון הרע והוצאת שם רע, שנענש בכזו חומרה למרות שנעשה על מקום ולא על בני אדם, וחלק מראים מכאן את חשיבותה של ארץ ישראל, וכו' וכו'.

כשמדברים על לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע, יש כנראה רב אחד בכל הדורות שאפשר להתייחס אליו כאל "המומחה" בה"א הידיעה.ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, "החפץ חיים", שחקר לעומקו את הנושא מהבחינה ההלכתית וההגותית. ספרו של החפץ חיים הוא פריסה מדוקדקת ומפורטת של כל הפרטים שקשורים לבעיית הדיבורים השליליים אצל בני אדם. מה ההגדרה ה"משפטית" המדויקת, מתי זה לשון הרע ומתי רכילות, באלו מקרים אמירה שלילית היא הכרחית ועוד פרטי הלכות רבים. גם בצד ההגותי החפץ חיים אוסף ומביא את כל המדרשים האפשריים, בונה את כל הסיבות הסביבתיות והפסיכולוגיות שמביאות אדם למקום שבו הוא "מלכלך" על אחרים ובונה דיסיפלינה ברורה עם כללים ל"מניעה וטיפול". נראה הגיוני שאם יש מישהו שיסביר את חטא המרגלים, אולי חטא הוצאת שם הרע מהמפורסמים ביותר, זה כנראה יהיה הוא. ומרתק לראות את האופן שבו החפץ חיים מסביר את מה שקרה שם.

מה שהביא את המרגלים לנסות לשכנע את העם לא להכנס לארץ, לא היה דווקא חוסר אמונה או כבוד, לפי החפץ חיים. קרה להם משהו שקורה הרבה פעמים גם לנו.אם צריך לקצר את תחילת הרעיון שלו לפוסט, אולי אפשר לומר את זה ככה:
ברור שאנחנו רוצים לעלות לארץ, חושבים המרגלים. אבל לא מגיע לנו.
אנחנו לא מספיק טובים. תסתכלו עלינו. חטאנו בחטא העגל ממש לא מזמן, אנחנו כל הזמן מתלוננים ומבקשים בשר ואוכל. אנחנו עם לא צדיק מספיק, אין לנו מספיק "זכויות".
המרגלים טועים בטעות הכי גדולה של מי שרוצה להיות טוב – להאמין שהוא לא טוב מספיק בשביל לנסות.
נו, בטח, הם אומרים, בשביל לכבוש ארץ, בשביל לבצע פעולה גדולה וחשובה כמו כניסה לארץ ישראל צריך "זכות גדולה". מי אנחנו? אנחנו קטנים וחסרי יכולת, מלאי עוונות, חוטאים. והם? "חזק הוא ממנו", הם אומרים. בקריאה פשוטה המשמעות היא "חזק הוא (העם שיושב שם כעת) מאיתנו". הדרשות מסבירות ש"ממנו" זה הקב"ה. כי כשאדם לא מאמין בעצמו, גם האמונה באל לא תעזור לו.בסופו של דבר הוא יגרר לאחד החטאים הגרועים ביותר שלו, העיקר לא לנסות.

וזה קורה לנו כל כך הרבה.
כשאנחנו עומדים מול דבר טוב, דבר נחוץ, ואומרים לעצמנו "מישהו אחר יעשה את זה", "הלוואי שהיתה לי אישיות מספיק חזקה", "הלוואי שהייתי מתאים לדבר כזה". "זה באמת לאנשים מיוחדים". לוקחים את הענווה שלנו ומשתמשים בה בתור תירוץ לאי עשיית הדבר הנכון, לאי עשיית טוב.
ההבדל הזה בין אנשים שעושים כי צריך לאנשים שנמנעים כי הם לא מספיק טובים לזה, הוא אותו ההבדל בין אנשים שמונעים מתקווה או אנשים שפאסיביים בגלל הפחד. וזה נשמע לנו ממש טוב כשאנחנו אומרים את זה לעצמנו, זה נשמע "ערכי".

אז אולי זו "פרשת השבוע", אבל לא צריך להיות עם כיפה בשביל להבין או להסכים לזה.
כי אחד הדברים הכי מסוכנים שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו זה להקטין את עצמנו רק כדי שלא נאלץ לעשות את הדבר הנכון. לספר לעצמנו סיפורים על "לו רק הייתי ראוי", ולא לעשות דבר ראוי לעולם, ואז להענש בתוך תוכנו, בארבעים שנה של נדידה פנימית במדבר של נפשנו, עד שיקום בתוכנו דור חדש שלא יסתכל בראי עקום לפני שיקום לעשות מעשה. להיות חגבים בעיני עצמנו,ובמקום לעשות מעשים גדולים, לחכות ברפיסות עד ש"נגדל".
זה יכול להיות קשור למצוות, וזה יכול גם לא. גם היום יש לנו דברים לתקן בעצמנו,ואם אנחנו רוצים להעלים את ריח חטא המרגלים מאפינו, אנחנו צריכים לדעת להמנע מהמנעויות קטנוניות וטפלות, ולהיות טובים "מספיק" כתוצאה של חיינו, לא כתנאי מקדים.