בתחילת הספר המצוין "דרך הזן" מספר אלן ווטס על הדרך שבה היו נוהגים הסינים לחזות את העתיד.
חוזה העתידות היה לוקח שריון של צב, וקודח בו חור. אחר כך הוא היה מחמם את השריון עד אשר היו מתפשטים סדקים מהחור על פי השריון ואז היה "קורא" בסדקים הללו. הקריאה בסדקים נעשתה על ידי שימוש בספר עתיק שנקרא "ספר התמורות". ספר שבו פורטו שישים וארבע צורות מופשטות (הקסוגרמות) שהיו מורכבות מקווים שלמים וחצויים. כל הקסוגרמה הייתה מורכבת משישה קווים וכל אחת מהן יצגה משהו. הקורא בשריון היה מזהה את התצורות שהיו נוצרות בסדקים שבשריון ומפרש אותן לפי ההקסוגרמות.
בשלב מסוים עזבו את שריונות הצבים.
ואז החלו לקרוא את העתיד בגבעולים של אכיליאה. החוזה היה מפזר את הגבעולים, ושוב מחפש בהן את אותן תבניות חוזרות כמו שחיפשו פעם בשריון. אבל זה לא הפסיק שם. בשלב מסוים החלו פשוט לקרוא את העתיד בכל דבר שיש מסביב.כל דבר שיש בו אקראיות, הפך להיות משהו שאפשר "לקרוא" בו. חפצים על שולחן,בליטות של חלוקי נחל, יו ניים איט.למה להיות כבולים לטכניקה אחת, הא?
כמובן שבמבט ראשון הדבר מעלה גיחוך.
כלומר, תחליטו.
אם יש דרך מסוימת שבעזרתה ניתן לגלות את העתיד, אז אי אפשר להחליף טכניקה בכל פעם שמתחשק ופשוט להחליט "טוב, אז מעכשיו נשתמש בצורות העננים." כאילו, באמת.
נגמרו לך שריונות הצבים? בעיה שלך.
חכה עכשיו למשלוח הצבים הבא, ותפסיק להמציא שטויות חדשות רק בשביל למצוא משהו שמתאים לקווים שלך.
אבל במבט שני, הרעיון הוא אחר. אולי, מעולם לא הייתה שם יומרה לגלות באמת את העתיד. העתיד לא נמצא על סדקי שריון הצב או בגבעולים מפוזרים. זה באמת קצת דבילי. אבל בעיניו של המתבונן יש משהו ספונטני, אינטואיטיבי, שאפשר לגלות לפעמים רק אם נתונים לך מסגרת, מופרכת ככל שתהיה. ברור ששני אנשים שונים יראו דברים שונים באותו השריון, גם אם ישתמשו באותו "ספר תמורות" זה או אחר.הדרך שבה אנו מפרשים את העולם סביבנו, היא מה שקובע לנו את העתיד. והסדקים הללו, כמו כתמי רורשאך, הם בסך הכול האופן שבו המתבונן מגלה מה הוא באמת מאמין שהולך / צריך/ יכול לקרות, ושאולי לא העז לספר לעצמו לפני כן.
אנחנו מרגישים את זה כל הזמן. לא לגבי העתיד, לגבי ההווה.
באופן שבו כל הרחוב מלא בזוגות, רק בגלל שאנחנו נפרדנו ממישהי.
בצורה שבה הצבע של האוויר משתנה מעט רק כי מישהו אמר לנו מילה טובה.
באופן שבו העולם כולו מתמלא בעגלות תינוקות כשאת מגלה שאת בהיריון, בצורה ששיר מסוים מעלה רק לך דמעות כי שמעת אותו כש{השלם את החסר}, בהתקררות של האוויר אחרי שמישהו קם והולך ויוצא מחייך.
דברים משנים מסביב את תפקידם ומהותם, אבל רק דרך העיניים שלנו. מברשת שיניים הופכת מכלי היגייני להצהרת אינטימיות כשיש עוד אחת לידה. מסגרת תמונה הופכת למפלט מהעבודה המתישה כי יש בתוכה מישהו אהוב. ספר הופך לגלגל הצלה כי כתוב בתוכו משפט אחד שגרם לך לחשוב.
זה לא העתיד. זה האופן שבו אנחנו מסתכלים על ההווה.
כי העולם הוא כתם הרורשאך שלנו.
תמיד.
נרצה, נראה בו פרפר, נרצה, נראה בו עיניים מאיימות.
החיים והעולם הם מה שאתה מוצא בהם. כן, נכון, אולי אי שם מאחורי הקלעים יש עולם "בסיס", כמו שהוא בפני עצמו. אבל בחיים האמיתיים, העולם הוא מה שאנחנו עושים ממנו, בתוכנו. לפעמים בשביל לשנות את העולם, בשביל להצליח לראות בו מקום טוב יותר כל מה שצריך זה להזיז מעט את נקודת המבט, לבחור על איזה סדקים בשריון הצב אנחנו רוצים להתמקד.
וכמו שיש לנו בחירה האם לראות בציור פנים או גביע, בעזרת שינוי פנימי של המיקוד בעין, אפשר לשנות את העולם פשוט בעזרת שינוי פנימי קטן של המיקוד של הנשמה.
