בסיום אחד מהקורסים הצבאיים שהייתי בהם, כמו כמעט בכל קורס צבאי, היה צורך לבחור כמה מהחניכים בקורס שימשיכו כמדריכים. קמה מעין ועדת קבלה קטנה שישבה בחדר ממוזג כראוי, וזה אחר זה עלו החניכים העצבניים מעבר לדרוש כדי להסביר מי הם, מה הם ולמה דווקא הם, לכל רוחות.
במסגרת הנוהל הרגיל של "ספר לי על עצמך" שנוהג גם בעולם האזרחי במסגרת ראיונות עבודה (או דייטים גרועים במיוחד), התבקש כל מועמד להדרכה לספר על שלוש תכונות טובות שלו ושלוש תכונות גרועות. כעבור מספר מועמדים, ואחרי שתבנית מסוימת בתשובות החלה לחזור על עצמה, יצא אחד מהקצינים ותלה על דלת חדר הועדה מבחוץ שלט באותיות גדולות שבו נכתב משהו שאמר "פרפקציוניזם לא נחשבת תכונה גרועה".
אז זהו, שלרוב דווקא כן.
אנחנו רגילים כל כך לעולם שבו המטרה היא חזות הכל, וההצלחה המושלמת היא המדד היחיד, שלהתייחס לפרפקציוניזם כבעיה נהפך לסוג של בדיחה פנימית בין פרפקציוניסטים. האמת היא, שפרפקציוניזם יכול להיות המכשול הגדול ביותר לחיים של סיפוק, וככל שהוא יכול להיות נחמד מבחינתו של מעסיק, או מפקד, הוא יכול להיות תסכול ארוך ומתמשך לצד שפועל על פיו.
"אושר אפשרי" של ד"ר טל בן-שחר, בו נתקלתי לאחרונה, מדבר בדיוק על האופן שבו אנחנו מפתחים ציפיות בלתי אפשריות מהחיים, ומחפשים חיים מושלמים במקום חיים טובים או מאושרים. כאשר אנחנו מפחדים מכישלון עד כדי כך שאנחנו לא מצליחים לראות בו משהו שהוא חלק מהמהלך הטבעי של החיים, חלק מההתקדמות שלהם, אנחנו דנים את עצמנו לכישלון תמידי. אם אנחנו לא נותנים לעצמנו רשות לטעות ולהיות אנושיים, אלא מפתחים איזה עולם אוטופי מושלם שזו חובתנו, פשוט חובתנו, לשאוף אליו ולהגיע אליו – אנחנו הולכים להיות מבואסים לנצח.
קל לפטור את "אושר אפשרי" בתור עוד ספר עזרה עצמית. הוא לא, הוא שונה מהם. בן שחר מדבר על בעיה שכולנו חווים, ומפרק אותה לנתחים קטנים ופשוטים להבנה וללחימה. הוא לא מבטיח הבטחות. להיפך, הוא מסביר שגם הוא עצמו עדיין נמצא בתהליך של היפרדות מהצד הפרפקציוניסטי שבו, והספר מלא בחוויות אישיות שלו בנושא. אבל הספר מלא בתרגילים קטנים, כך שגם מקומם של חובבי השינוי העצמי לא נפקד. למי שפשוט אוהב להבין את ההתנהגות האנושית זה יכול להיות ספר מצוין לבחון את המנגנון שגורם לנו להתמקד ביעד עד כדי איבוד קשר עם המציאות. בדרך, הוא גם הולך לגלות עד כמה זה רלוונטי אליו עצמו.
פרפקציוניזם זה לא פשוט "לרצות שהכל יהיה בסדר" או לרצות "שהכל יעבוד". זהו הלך מחשבה שהתוצאות שלו מגיעות לפחד עז מכישלון, פחד משתק לפעמים. זה מגיע לדחיינות כרונית, כדי לא להתחיל משהו שאפשר להיכשל בו, או לחוסר גמישות מחשבתית, כדי לא לנסות משהו חדש שאינו מספיק מוכר. בעולם שבו קשה להצליח בלי לחשוב מחוץ לקופסה, האנשים שרק רוצים להצליח ימנעו מחשיבה שכזו לפעמים רק בגלל הפחד מכישלון.
זה קורה בלימודים, כאשר האופן התחרותי שבו מערכת החינוך מציגה בפנינו את הלימוד הופך אותו לרצף ארוך של מספרים – ציוני בחינות. הלחץ להגיע להישגים גורם לזה שילדים מודדים את עצמם על פי הישגים לימודיים, שעם כל חשיבותם, לא צריכים להיות המדד היחיד להערכה עצמית. הסביבה הלימודית לא נותנת דגש על החשיבות שבהנאה מלימוד, על חשיבות החקירה האישית והסקרנות או מה שניתן להרוויח מכשלונות לאורך הדרך.
זה קורה בעבודה כאשר אנחנו נכנעים לוורקוהוליות לא כי אנחנו אוהבים לעבוד אלא כי אנחנו "חייבים". מסתבר, למשל, שכאשר בארגון יש מדיניות של "אם תדווח על טעות – לא תענש" יש מספר קטן יותר של טעויות או תקלות, כי סביבת העבודה מאפשרת למידה ולא מאיימת בתווית הכישלון. ובכלל, עובדים וחברות ש"רוצים לנצח" מתפקדים טוב יותר מאשר עובדים וחברות ש"לא רוצים להפסיד". שאיפה מניעה טוב יותר מחשש.
וזה קורה כמובן גם באהבה, כאשר שנים של שירים שהעלו על נס אהבה מושלמת השכיחו מאיתנו את העובדה שהיא לא לגמרי קיימת. כאשר סרטים שנגמרו בחתונה גרמו לנו לחשוב שהעולם מתמוטט אחרי ריב שנמשך יותר מחמש דקות. העובדה שמערכות יחסים זקוקות גם לרגעי משבר כדי להתפתח או שבן זוגנו, בשלב זה או אחר, לא יראה לנו האדם המושלם, היא הבנה קריטית למי שלא רוצה להרגיש שפספס את "המכסה" או "האחת", או מה שלא יהיה.
ישנם שני סוגי פרפקציוניזם – חיובי ושלילי. החיובי מחפש מצב אופטימאלי, שואף קדימה ולמעלה אבל מכיר במגבלות, מתמקד באופטימי אבל מכיר במציאות. לפרפקציוניסט השלילי יש שלוש בעיות עיקריות.
הראשונה הינה הסירוב להכיר בכשלון. הדרך אל המטרה היא לעולם לא מושלמת. יש בה עליות וירידות, רגעי שיא ומשברים. הפרפקציוניסט השלילי לא מוכן להכיר בכך. מבחינתו הדרך הקצרה ביותר לחבר בין שתי נקודות היא תמיד קו ישר של התקדמות מהירה ומוצלחת. כשזה לא קורה – ולרוב זה לא קורה – הנוקשות המחשבתית הזו, גישת הכול-או-לא-כלום הזו, גורמת לניפוץ אשליות חוזר ונשנה. התוצאה הינה דימוי עצמי נמוך, כי מספיק באמפר אחד קטן בדרך אל האושר כדי שתגיד לעצמך "זה לא מה שהיה אמור להיות. אני הייתי אמור להצליח את זה חלק. אני פשוט כישלון. אני נורא."
הבעיה השניה הינה חוסר יכולת להשלים עם רגשות שליליים.אם החיים לא יהיו מורכבים מאוסף אחד גדול ורציף של רגשות חיוביים ונהדרים, כנראה עשית משהו לא בסדר, נכון? יש הבדל גדול בין לחשוב חיובי לבין להתעסק באובססיביות בבריחה ממחשבה שלילית או רגש שלילי. כאב, בכי, חרדה, הם חלק מהחיים, והניסיון להתעלם מהם פשוט גורם להם להפוך לנוכחים קבועים בחיים, כמו אותו פיל לבן מפורסם. כאשר משלימים עם רגש שלילי (משלימים, לא נכנעים) נותנים לו את מקומו ונותנים לו "לעבור" באופן הטבעי. כאשר מחפשים חיים מושלמים שבהם אתה מאושר, שמח, נרגש ומלא התלהבות כל הזמן, אבל ממש כל הזמן, מפספסים את הנקודה, לפי בן שחר.
הבעיה שלישית היא הסירוב להכיר בהצלחה. כן, כן. הפרפקציוניסט לא מציב את הרף גבוה מדי רק לפני שהגיע לאנשהו. הוא מציב אותו גם אחרי. אף הצלחה לא באמת מספיקה. בבסיס השאיפה לשלמות עומדת ההנחה ש"תמיד אפשר יותר", כך שלא משנה מה שהשגת בחיים, לא משנה איך הצלחת או מה עשית בעולם, שום דבר טוב אינו טוב דיו. ככה זה. לפעמים כשצועקים בקולי קולות "כשלון איננו אופציה" מה שמהדהד בפנים "וגם הצלחה, בעצם, לא ממש".
בין הדוגמאות שבן שחר מביא אפשר להזכיר שניים משני הקצוות של הפרפקציוניזם החיובי והשלילי. מהצד האחד עומד אלסדייר קלייר. סטודנט מצטיין באוקספורד, זוכה בפרסים ובמענקי מחקר, סופר שפרסם רומן וקובץ שירים, שהקליט שני אלבומים ואז גם כתב ביים והפיק סדרת טלוויזיה בת שנים-עשר פרקים על סין. כשהיה בן ארבעים ושמונה קפץ לפני רכבת נוסעת ושם קץ לחייו. שום דבר לא היה טוב דיו. הוא לא היה שם כשהסדרה שלו קיבלה "אמי", לא שזה היה משנה משהו בעיני עצמו, ככל הנראה. הוא כבר זכה בלא מעט פרסים לפני, ועדיין, זלזל בכל הצלחותיו והן נחשבו בעיניו לקליפת השום.
מהצד השני ניצב בחור שפוטר בגיל 22, ניסה להכנס לפוליטיקה כחבר בבית הנבחרים במדינתו והובס, ניסה שוב להצליח בעסקים, ונכשל, קיבל התמוטטות עצבים בגיל 27, ניסה להבחר לקונגרס בגיל 34, והובס, ואז שוב נכשל בגיל 39. הוא המשיך לנסות ובגיל 46 ניסה להבחר לסנאט, ונכשל, ואז שוב נכשל בגיל חמישים. איכשהו, זה לא מה שזוכרים כשעולה השם אברהם לינקולן, כי בגיל 52, אחרי עשרות שנים של כשלונות שונים, הוא נבחר לנשיא ארה"ב.
אנחנו בוחרים האם לתת משקל להצלחות או לכשלונות, זה הכל. כשאתה לא אובייקטיבי – כמו שבדרך כלל קורה כשמדובר בהערכה עצמית – העובדות אך פעם לא מבלבלות אותנו. זה תמיד עניין של זווית הסתכלות.
"החטאתי יותר מ-9000 סלים." אמר מייקל ג'ורדן "הפסדתי בכמעט 300 משחקים. עשרים ושש פעמים נתנו לי לקלוע את סל הניצחון, והחטאתי. נכשלתי בחיים שוב ושוב. לכן אני מצליח."
זה אצילי ונהדר לרדוף אחרי השלמות. למענך ולמען העולם גם יחד. האמונה שיש משהו חסר פגמים ומוצלח באופן אבסולוטי לשאוף אליו בחיים היא חזקה ומהממת בעוצמתה, אבל כשהיא הופכת לחזות הכל, זהו הימור שיכול רק להיכשל, לפחות בעולם הזה. כמו הקו המרצד על מסך האק"ג, צריכים להיות שם עליות וירידות גם יחד בכדי שזה יקרא "חיים". בסופו של דבר, יש קו דק בין השלמה לשלמות, אבל הוא כנראה משמעותי.
באמת פוסט מושלם.
נהנתי מכל רגע.
בזכותך קניתי.
מקווה שתהיי מרוצה 🙂
אני מזדהה עם הרבה מהדברים כאן ושמחה לשמוע שמה שיש לי זה חלק מתופעה רחבה ומוכרת ולא רק דפיקות פרטית.
אפשר להרחיב על הסירוב להכיר בהצלחה, ואיני יודעת אם הוא עושה זאת בספר, ולהגיד כי לא תמיד מדובר בהצבת רף גבוה יותר מההישג הנוכחי. לי יש נטייה לבטל את ההצלחה לגמרי כשאני מציבה את הקריטריון להצלחה במקום אחר כל פעם ולא מגדירה מראש יעדים. אני תמיד מוצאת את הדבר האחד שנכשלתי בו ורואה בו חזות הכל, במקום להסתכל על העניין כמורכב מכמה מדדי הצלחה.
התכונה הרעה שלי לראיונות היא בלאגן. אני גורמת לזה להישמע יצירתי וסומכת על זה שלאנשים אכפת יותר שהעבודה תיעשה ופחות אכפת להם איך.
@אפרת: כן, בהחלט. הוא מרחיב בספר גם לגבי זה, הבאתי כאן רק על קצה המזלג.
בעיני זה אולי הקטע הכי בעייתי. כי כשאתה לא מוכן לתת לעצמך נקודות טובות אתה דן את עצמך לתסכול תמידי יותר מאשר כאשר אתה רק שאפתן. זה כבר כמעט על גבול הטרגדיה. אתה יכול לשנות את העולם ולהרגיש כישלון.
אני בדיוק בימים אלו קורא את הספר הזה ולומד ממנו המון על עצמי (שמעולם לא החשבתי את עצמי כפרפקציוניסט).