נוסטלגיה מגיעה בטעמים שונים.
היא יכולה לעסוק בשירים ישנים, בתוכניות טלוויזיה שאהבנו או אפילו באופן בו מזג האוויר בזיכרונם של זקני צפת מתכתב עם החורף הנוכחי.
אחת מסוגי הנוסטלגיות הינה ההשוואה. השוואת האני הנוכחי עם האני של פעם.
עיצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם לפני עשר שנים. הטעם שלכם בבגדים, החברים שבחרתם, הדעות הפוליטיות, תרבות, מוסיקה. האני הישן שלנו נראה שונה. משום מה הוא חשב שתסרוקת איומה מסוימת נראית נהדר (אני מסתכל עליכם, אנשי שנות השמונים), אולי היה לו טעם שונה לגמרי במוסיקה שהיום לא תסכימו לשמוע תמורת כל סכום בעולם, יתכן שצורת ההסתכלות שלו על נושאים עקרוניים וערכיים הייתה שונה מאשר היום.
לפעמים קשה להאמין שזה אותו אדם, שפעם באמת חשבנו ככה, דיברנו ככה, התנהגו ככה.
הסתכלות אחורה, על מי שהיינו פעם, נגיד לפני עשר או חמש עשרה שנים, נותנת לנו פרספקטיבה על מי שאנחנו היום. השתנתי, אנחנו אומרים לעצמנו, הרבה פעמים בסיפוק. הייתי מישהו אחר פעם, הסתכלתי על העולם אחרת, חוויתי אותו באופן שונה, אבל מאז עבר קצת זמן, והחוויות שעברתי הביאו אותי למקום שבו אני היום.
למדתי, חוויתי, עברתי דברים, גיבשתי מחדש דעות שפעם נקטתי בהן עמדה שונה, למדתי להסתכל אחרת על דברים, וגדלתי.
אלא שיחד עם התחושה הזו מגיעה גם המחשבה על כך שהיום "הגעתי למי שאני", תהליך האפייה העצמית נגמר, אני כבר אדם מוגדר שדעותיו, עמדותיו, טעמו האישי הולך להישאר אתו מעכשיו ועד לסוף חייו.
וזו הטעות.
קוראים לזה "אשליית סוף ההיסטוריה" (end of history illusion).
זו התחושה שיש לנו שהגענו למלוא מיצוי הגדילה הפנימית שלנו, חוסר היכולת שלנו לדמיין כראוי את האופן שבו נשתנה בשנים הקרובות.
משום מה, למרות שבכל שלב של חיינו אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולראות שהשתנינו יחסית למי שהיינו פעם, אנחנו יוצאים מההנחה שנישאר מי שאנחנו בהמשך.
בתחילת 2013 פורסם מחקר שבדק כ-19 אלף נבדקים, בגילאים 18 עד 68.
הנבדקים התבקשו לתאר עד כמה השתנו בעשר השנים האחרונות, ועד כמה הם מעריכים שישתנו בעשר השנים הקרובות. מה שהתגלה הינו שאנשים תמיד העריכו את השינוי שמצפה להם הרבה פחות ממה שעבר עליהם, בכל גיל, תמיד.
בגיל 18 אנחנו חושבים שאנחנו כבר הגענו להגדרת העצמית השלמה שלנו, וכך גם בגיל 38 ו-58. אלא שכששואלים אותנו מה באמת קרה, אנחנו מגלים שהשתנינו הרבה יותר.
למה זה קורה?
אולי כי אנחנו מתקשים לדמיין את העתיד באותה החדות שבה אנחנו נזכרים בעבר, אולי אנחנו פשוט מושפעים מהמצב שלנו בהווה יותר מאשר אנחנו רוצים להודות, אולי פשוט האמונה שהגענו לשיא ההתפתחות שלנו גורמת לנו להרגיש טוב יותר לגבי עצמנו. בכל מקרה, כשאנחנו מקבלים החלטות שישפיעו עלינו בעתיד אנחנו צריכים לזכור שהאני העתידי שלנו יכול להיות שונה לגמרי ממי שאנחנו היום, עד כמה שאנחנו מתקשים לדמיין את זה. זו אחת הסיבות לכך שקשה לנו לגלות מה גורם לנו להיות מאושרים לאורך זמן. עצמי עתידי, אחר, צריך להתמודד על החלטות העצמי הנוכחי שלנו, ואנחנו שוכחים זאת, חושבים שהעצמי העתידי הזה יהיה אותו אדם.
אבל יש בזה גם הקלה מסוימת. הידיעה שאנחנו הולכים עוד להשתנות בעתיד, נאמין בזה או לא, היא גם הבטחה לעוד צורות שבהן נזכה לחוות את העולם, היא תקווה שדברים שמציקים לנו היום יחוו אחרת בעתיד ושבעיות ומצוקות שנראות לנו עצומות היום יתמוססו ויהפכו להיות לא יותר מזכרון, בדיוק כמו הדברים שפעם כל כך דאגנו מהם והיום מעלים בנו חיוך.
יש גם ענווה בידיעה שהערכים והדעות שבהם אתה בטוח כל כך היום יכולים להיות משהו שתזנח בעתיד. צריך להיזהר מנחרצות מוגזמת, מביטחון מופרז. גם זה יכול לחלוף.
עצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם לפני עשר שנים.
גלו עד כמה הייתם שונים ותוכלו לקבל מושג לגבי כמה יכול להיות, אולי, תשתנו בעשר השנים הקרובות.
אולי כשתפקחו את העיניים תגלו ששביב מהאני העתידי שלכם, האפשרי, מסתכל על מי שאתם היום באותה החמלה והחיבה שבה אתם מסתכלים על האני הישן, מחכה שתגלו שגם העכשיו זמני.
ראיית המציאות לרוב מעריכה יותר את העבר מאשר את ההווה. כמו כן אנשים תמיד רואים עצמם באור חיובי לעיתים ללא בסיס. מייצרים להם אופק או תקווה מדומה.
נשמע מאוד נכון (ולא ברור מאליו) מה שאתה אומר אבל גם מעורר תהייה לגבי החלטות. איך אפשר לקבל החלטה אם אתה יודע שהיא לא תהיה רלוונטית לגביך באותה המידה עוד כמה שנים?
להתחתן למשל עם מישהי שעושה אותך מאושר יכול להיות שתגרום לך לא להיות מאושר לאחר שיחלפו השנים מכוון שהיא ואתה תשתנו.
בחירת מקצוע – יכולה פתאום להשתנות לפי השינויים שחלים בך, ואז צריך כל כמה שנים להתחיל מחדש.
ילדים – אולי בתקופה מסויימת כל מה שאתה רוצה זה ילדים ואחר כך השתנת וזה הדבר הכי לא רלוונטי לחיים שלך.
כסף – חסכת למשהו מאוד גדול, בזבזת עליו את הכסף, ואחרי כמה שנים כשהשתנת אין לך כבר עניין בזה.
וכו' (כמובן לא נגמר).
כך שהשאלה הנשאלת היא איך אפשר לקבל החלטות לעתיד במצב שאתה מתאר? אם ניקח את השינוי הזה בחשבון, לא נוכל לקבל החלטות גורליות.
העובדה שאנחנו יכולים לשנות את דעתנו בעתיד נכונה בלי קשר לזה אנחנו מודעים לשינוי האפשרי הזה. במילים אחרות – החלטות גורליות יכולות להשתבש תמיד, ויעידו כל האנשים שהתחתנו, בחרו מקצוע או הביאו ילדים אי פעם.
כמו כל לימוד על העולם ועל עצמנו, הידיעה שאנחנו מועדים לשינוי, יכולה לעזור ויכולה לפגוע. החלטות עדיין צריך לקבל, אין מה לעשות, אבל הספק ממה שיהיה בעתיד, שקיים גם בלי קשר אלינו, לא צריך להיות משהו שמשתק אותנו, עד כמה שניתן.
המודעות לזה שגם אנחנו יכולים להשתנות היא כלי שיכול לעזור לנו לחיות בענווה ולקבל את האחר, אבל בכל מקרה, בכל רגע בחיים, מי שאנחנו הוא זה שחי כרגע, והוא האחראי, ולרצות את כולם (כלומר, את כל ה"אני" העתידיים שלנו) אי אפשר אף פעם.
אז בוחרים על פי מה שיש בידינו כרגע, בענווה, תמיד עם חשש קל, ועם תקווה.
יש דברים בסיסיים שבהם אנחנו יכולים להיות סגורים על עצמינו, והחלטות שאנחנו יכולים לקבל בשלמות מתוך ידיעה ברורה שהן טובות ושנרצה להתמיד בהן גם כשכבר נהיה במקומות אחרים.
מתישהוא צריך להתחתן בשביל לזכות למשפחה ולחום ויציבות,
אם יש מישהו היום שגורם לנו לאושר הזה, אז נהיה איתו גם במסעות הבאים שלנו – שלו,
וגם כאשר נצטרך לייצר את האושר הזה בדרכים פחות קלות וכאלה שדורשות יותר מאמץ וויתורים.
ההחלטות שלנו, הדבקות שלנו בהן, לאן שנגיע ננסה להפיק את הטוב ממיטב יכולתינו.
ריבקי, אני לא חושב שהתיאוריה הזו אומרת שאנחנו אמורים – או צריכים – לקום כל בוקר ו"להתהפך" ממה שהיינו. קצב השינוי עצמו אכן קטן לאורך השנים.
מבחינתי, האמירה כאן היא בעיקר – לא לזלזל בדעות ודרכי חיים של אחרים כי גם אלו שהן שלנו לא הכי יציבות בעולם. הענווה שבהכרה שאנחנו יכולים להשתנות בעצמנו עוזרת לקבל את השונה מאיתנו.