במשך שנים כבר, המדע, בעיקר מדעי המוח, מרוב סקרנותו להסביר לנו את מהותנו באופן המפורט ביותר, מפרק לאטומים קטנים ואובייקטיבים את מה שאנחנו.
האהבה אולי ספגה את אחת הפגיעות החזקות. הרגש הזה, שרוב האוכלוסיה המערבית כבר מזמן שמה במרכז חייה כ"הדת החדשה" שלה, הופרט לחומרים כימיים ספיציפיים (דופאמין…?) ולאוסף של סימפטומים. ככזה, קיבלנו גם את זמן התפוגה של החומרים הללו במוח (או את השלב שבו הם מפסיקים להשפיע כבר כמו פעם) ועוד אידיאל הפך לאוסף של עובדות שצריך לנהל את האמונה בו בצורה זהירה.
אבל מדע, כמו מדע, הוא בסך הכל רצף של תיאוריות, ועכשיו המטוטלת של התהייה מתחילה את הסיבוב שלה חזרה, במחקר חדש שמראה שה"סימפטומים" של אהבה, או לפחות המהות שלה במוח יכולה להתבגר, להפוך מהתאהבות לאהבה, ולשרוד את הזמן, לפחות לפי ניסוי חדש ראשון שנעשה. (וכאן בעברית). בסופו של דבר, אנחנו יכולים להחזיק מעמד, אם לא נצפה לדברים לקרות מאליהם, אולי.
ואני עדיין חושב שזה כל כך אישי ואינטימי, שעדיף שכל אחד יגיע למסקנות שלו לגביה, בעצמו.
