אני מודה, אני מעט סקפטי כשזה מגיע לכל עניין ה"קואצ'רים". ציניות מולדת, או נרכשת, או משהו שכזה, כנראה.
כאשר השוק מסביב מוצף בקורסים שמלמדים אותך "איך להיות קואצ'ר" לכל נושא, איכשהו נראה לי שתפקיד המייעץ החכם ובעל הניסיון עובר סוג של הפרטה מעט מוגזמת. באמת? יש כל כך הרבה אנשים שם בחוץ שמצליחים תוך איקס חודשים של קורס להפוך ממובטלים שלא בטוחים מה הם רוצים ללמוד לאנשים שיסבירו לי איך לשנות את חיי? איך זה יכול להיות?
פה ושם אפשר למצוא אנשים שהינם באמת בעלי אישיות שיכולה להוביל אותך למקום נכון יותר, מתוכך, אבל לפעמים נדמה שקואצ'ר הוא בסך הכל אדם עם מספיק אסרטיביות שמסביר אמיתות מובנות מאליהן לאנשים עם פחות אסרטיביות. משהו שגם חבר טוב ואינטליגנטי יכול לעשות. (כמובן שאם יש קואצ'רים מבין הקוראים שמרגישים שאני מפספס משהו, אתם מוזמנים לתקן אותי בתגובות).
אבל כאמור, כשזה מגיע להנעה ולהשראה, ישנם אנשים שקיבלו מתנה שמאפשרת להם להראות לך את היכולות והתקווה שיש לך גם ברגעים שבהם דברים נראים אבודים. אז כן, ברור לי שיש בעולם (ובעיקר בארצות הברית) הרבה מאוד "מרצי מוטיבציה" שהם בסך הכל מכונות כסף שיודעות לדבר יפה ולמכור לך די.וי.די מלא קלישאות במחיר מופקע.
אבל גם יש חלק שעושים את זה על ידי גישה נכונה ובריאה לחיים, על ידי אנרגיה מתפרצת ואופטימיות סוחפת, ועל ידי סיפור חיים שמדגים לך שאין באמת משהו בלתי אפשרי.
במקרה של ניק וויצ'יץ', זה כנראה שילוב של שלושתם.
וויצ'י'ץ' (שום קשר לשחקן הכדורסל, ככל הידוע לי) נולד באוסטרליה עם תסמונת נדירה שגרמה לו להיות ללא ידיים וללא רגליים. טוב, אולי לא לגמרי מדויק. יש לו כף רגל חלקית קטנה, שמבצבצת מהמותן. לא יותר מזה. הוריו היו המומים. הם לא קיבלו שום התראה רפואית על כך שזה הולך לקרות. בתור ילד, ניק היה צריך להתמודד לא רק עם הקשיים הפיסיים שהמצב שלו יצר אלא גם עם התעללויות בבית הספר, דיכאון ובדידות גדולה. הוא שאל את עצמו לשם מה נולד ככה בכלל, ולמה הוא שונה כל כך מכל הילדים האחרים.
אבל ככל שהחיים התקדמו, דברים החלו להשתנות.
ניק עבר לבית ספר רגיל, למד לכתוב עם כף רגלו הקטנה, בעזרת מתקן קטן שהולבש על הבהונות, גילה שיש עוד אנשים מוגבלים בעולם ושהם משיגים דברים וחיים בדרכם חיים מלאים, והתקרב לאמונה באל. כשהבין שהמצב שלו נותן השראה לאנשים אחרים ושההישגים שלו מעודדים אנשים אחרים סביבו, הוא החליט שזה יעודו בחיים, והחל להיות אסיר תודה שהוא חי.
ניק, כאמור, כותב בעזרת כף רגלו. הוא גם מקליד במחשב, מנגן בתופים, מסתרק, מצחצח שיניים, עונה לטלפון, שוחה בבריכה ומתגלח בעצמו.
אחרי סיום התיכון, עשה וויצ'יץ' תואר ראשון בחשבונאות ותכנון פיננסי באוניברסיטת גריפית' באוסטרליה. בגיל 17 החל לתת הרצאות מוטיבציה לחברים שלו בקבוצת התפילה, בגיל 19 החל להרצות בפני קהלים גדולים יותר. הוא נוסע מסביב לעולם ומדבר עם מיליוני אנשים, תלמידים, אנשי עסקים, מספר להם את סיפור חייו, מראה להם את היופי שיש בחיים. הוא כבר דיבר עם כשני מיליון איש במעל 20 מדינות. לא מזמן השתתף באחד התפקידים הראשיים בסרט קצר בשם "קרקס הפרפרים". ומה אתם עשיתם היום?…
ניק הוא מטיף. המקום ממנו הוא מגיע היום, הינו בין השאר האמונה הנוצרית וגם "להתקרב לישו".
אבל המסרים שהוא מדבר עליהם, ברובם, מסרים על אמונה עצמית, על תקווה, על אופטימיות ועל היכולת לשנות, לא קשורים לישו, אפילו לאו דווקא לאמונה דתית בכלל. וכבר אמר הרמב"ם – "קבל האמת ממי שאמרה".
והאמת, לפחות על פי ניק וויצ'יץ', היא שיש בחיים יותר ממה שנראה לעין.
שיש מקום, תמיד, לחלומות גדולים ולאמונה שרואה למרחוק.
שכל נפילה יכולה להיות בסך הכל "הדבר ההוא שקרה לפני שקמתי מחדש".
שלא צריך להבין את כל מה שקורה לך בחיים בשביל להיות צנוע מספיק לקבל את זה.
שיש הגיון מאחורי לא לוותר אף פעם.
ששמחה היא מצב מחשבתי. היא לא קשורה לנסיבות.
ולזה אני מוכן להאמין.
