לכתוב בבריכה של הגדולים

השלב שבו כתיבה הופכת להיות משהו משמעותי בחייך הוא חלק מתהליך התבגרות, אבל רק כאשר אתה מכריח את עצמך לקפוץ פנימה ולשקוע במי הכתיבה עד צוואר, כחלק מתהליך יום יומי ואינטנסיבי, יש לך סיכוי לכתוב משהו טוב באמת, בדרך כלל. איתמר זהר, הביא בפוסט שלו לפני כשבוע ומשהו קישור למאמר של הוול-סטריט ז'ורנל שבו ביקשו מאחד עשר סופרים לספר על תהליך הכתיבה שלהם ועל האופן שבו הם יוצרים ביום יום. חלק מהסופרים שם, זוכי פרסי בוקר ופוליצר למיניהם, לא מוכרים לקורא העברי הממוצע (או לפחות לא מוכרים לי) אך ישנם כמה שהשמות שלהם מהדהדים, כמו קזואו אישיגורו ("שארית היום") או מייקל אונדנטיה ("הפצוע האנגלי"). גם סופרים גדולים מתמודדים עם מחסומים או דוחים דברים לאחר כך, אבל מה שהם בעיקר עושים, זה משכתבים, מסתבר.

הכותרת של המאמר הינה "How to write a great novel", כשהמסר שזורם מתחת למילים הוא שהשיטות של הסופרים בכתבה נותנות עוד משהו מעבר לאיכות הרגילה, או משהו כזה. סוג של "ככה הם עושים את זה, הסופרים האמיתיים". האמת היא, כמובן, שאין נוסחא, זה ברור. זה סתם מעניין להכיר את תהליך העבודה של סופרים, אולי לקבל רעיון או שניים. אבל מעבר לדימיון , לכשרון, ליכולת לפסל במילים, מעניין לראות את האופן שבו הסופרים ה"כבדים", אלו שחיים ונושמים את הכתיבה כמקצוע ועיסוק אישי ויום-יומי, צריכים לשלב בכל זה גם את העבודה הקשה, השגעונות הקטנים, והמחויבות הבלתי מתפשרת לסיפור, לעצמם, לכל חווית הכתיבה. יש מה ללמוד מהמאמר הזה, על האופן שבו צריך ואפשר לקחת משהו שהוא תשוקה גדולה ובתהליך סיזיפי להפוך אותו לפנינה, ליהלום מלוטש. מומלץ לקרוא, אבל למי שלא, הנה כמה נקודות קצרות.

כמה דברים צפים ובולטים לעין כשקוראים את המאמר. הראשון, הוא שאין ממש קיצורי דרך. כשלכתוב זה תפקיד חייך, חייך סובבים ומלפפים את הכתיבה. זה בא לידי ביטוי הרבה מאוד פעמים בהסתובבות עם פנקס או כרטיסיות שעליהם רושמים בכל פעם שעולה בראש משהו קטן, או כששומעים חצי משפט שיכול להיות משמעותי, וממשיך כמובן גם במפיות של מסעדות או חתיכות עיתון וכל מה שיש באיזור. זה ממשיך בצורך להכין ולהתכונן כמו שצריך. אישיגורו, למשל, עובד בשיטה של שנתיים מחקר והכנה, ואז שנה כתיבה. גם אצל אן רייס ("ראיון עם ערפד") מדובר בשנה-שנתיים של מחקר מכין ורק אז מתחילים לכתוב. הילארי מנטל (זוכת פרס הבוקר ב-2009) עשתה מחקר היסטורי דקדקני עד כדי כך שהיתה צריכה לדעת היכן נמצאת כל דמות בשלבים שונים של הספר, כדי לא לפגוע באמינות ההיסטורית. במקרה של הספר שלה, 5 שנות מחקר. דמיינו שאתם קוראים ספר אחד, שוב ושוב במשך שנים, עוסקים באותה עלילה ודמויות. רמת הדקדוק וההיכרות של הסופרים עם המילים שלהם, עם הדמויות שלהם, חייבת להיות יוצאת דופן.
מעבר לזה, כשאישיגורו כותב, הוא כותב תמיד בגוף ראשון, מה שאומר שהוא חייב לבחור את "הקול" שבו הוא מדבר, את הסגנון של הדמות הראשית המספרת. לצורך זה הוא עושה "אודישנים" וכותב כמה התחלות, כל אחת בקול של דמות אחרת. כשניקולסון בייקר היה צריך לכתוב ספר מנקודת ראותה של דמות מסוימת, הוא גידל זקן כמוה, והקליט את עצמו נותן שיעורים בשירה, כמו שהדמות שלו עושה ב"חיים האמיתיים" שלה.

מעטים הסופרים שנותנים לסיפור לזרום מעצמו, לגמרי. סטיבן קינג אולי הציע לתת לדמויות פשוט לפלס את דרכן בעלילה, אבל רוב המשתתפים בכתבה מכינים גרפים ותרשימים מפורטים של העלילה ושל האופן שבו הסיפור מתקדם. הם משתמשים בכרטיסיות, בקולאז'ים של תמונות שהם אוספים, בציורים של סצנות מרכזיות, בטבלאות ומארקרים ומה שלא תרצו. לפעמים זו לא רק העלילה, אלא גם זיכרונות ורגשות של דמויות שצריך לתכנן מראש בדקדקנות. לפעמים יש כמה קווי עלילה או כמה נקודות הסתכלות, כל אחת צריכה לקבל את תשומת הלב המגיעה לה.

העפרון והעט לא מתו, מסתבר. הרבה מאוד מהסופרים ברשימה כותבים את הטיוטה הראשונה ולפעמים כמה טיוטות ראשונות בכתב יד. כאן גם מתחילים להגיע השיגעונות הקלים. כתיבה רק על סוג נייר מסוים, רק במחברות בחינה של בתי ספר ("יצרני המחברות הללו בטח חושבים שאני תיכון" אומרת אדוויג' דנטיקט), רק עם סוג דיו מסוים, וכו'. מהצד השני של פעמון הגאוס הטכנולוגי, נמצאים אלו שמכתיבים את הספר שלהם לתוכנה לזיהוי קולי. ריצ'ארד פאוורס (לא לבלבל עם טים פאוורס, המצוין) שוכב במיטה ומכתיב למחשב בין 8 ל-9 שעות ביום. אחר כך הוא עובר ומתקן ביד, בעזרת מחשב עם מסך מגע. כתיבה במיטה היא עוד נורמלית. האמבטיה יכולה להיות מקום מצוין וגם הרכבת התחתית. ג'ון ווריי (בתקווה שכתבתי את שמו נכון) כתב את ספרו תוך כדי נסיעה חוזרת ונשנית בקווי הרכבת התחתית בניו יורק, ובסופו של דבר הספר שלו, עקב צורת הכתיבה, עבר להתרחש ברכבת התחתית עצמה, ודיאלוגים שהזדמן לו לשמוע תוך כדי נסיעה, נכנסו לספר.

זה כמובן לא המקרה היחיד של הספר שמשנה את יעודו תוך כדי כתיבה.קייט כריסטנסן (זוכת פרס "פן" ל-2008) גילתה יותר מפעם אחת, אי שם אחרי 150 עמודים, שמה שהיא כותבת בעצם אמור להיות סיפור אחר.  מרגרט אטווד ("עין החתול") עזבה באמצע שני ספרים, אחרי כמה מאות עמודים. מאחד היא הצליחה "לחלץ" שני סיפורים קצרים. מהאחר, רק משפט אחד.

לצד סופרים שטוענים שהם לא מבינים מה זה מחסום כתיבה או מה הבעיה לחשוב על רעיון, ישנם סופרים שמספרים על "התקעויות" חוזרות ונשנות. ולצד אלו שקמים לפנות בוקר או כותבים במשך כל הלילה, נמצאים גם אלו שלפעמים משחקים 30 משחקי סוליטייר לפני שהם מתחילים לכתוב, ושבעקרון עסוקים בדחיית הכתיבה ל"אחר כך" רוב הזמן.
כשזה מגיע להשראה או לשאלה "מאיפה מגיעים הרעיונות" הרבה מהסופרים מדברים על תמונה מנטלית או אימאג' שצץ ושממנו מתחיל הכל. הפצוע האנגלי, למשל, התחיל בתור תמונה של פצוע שוכב במיטה ומדבר עם אחות ותמונה של גנב הגונב תמונה של עצמו.

אבל מה שאולי מעניין במיוחד אלו הטכניקות הקטנות, ההרגלים הקטנים שכותבים מרגילים את עצמם.
זה כולל לקום בארבע לפנות בוקר ולכתוב כשהכל עדיין חשוך (כולל המסך, רק הפונטים אפורים) כדי לכתוב במצב "דמוי חלום". זה אומר לפעמים לשמוע רק פסי קול של סרטים תוך כדי כתיבה, כי מילים של שירים מבלבלות. זה כולל לכתוב פרק ביום  או לערוך כל יום את מה שנכתב אתמול והמנהג שמצא חן בעיני במיוחד – להדפיס בפונט אחר כמה פרקים וללכת לפארק ולקרוא את זה כאילו זה של מישהו אחר. קולום מקאן ("הצד האחר של האור") טוען שכאשר הוא משנה את הפונט של מה שכתב זה גורם לו להסתכל מחדש על המילים, והאמת, יש בזה היגיון.
ואם יש משהו אחד שחוזר כמעט אצל כולם – העריכה, השכתוב. המעבר החוזר ונשנה על הטקסט, שוב ושוב ושוב ושוב. עשרות ומאות פעמים לפעמים. לפעמים שינוי של מילה. לפעמים מחיקה של כמה מאות עמודים. זה אף פעם לא מספיק. ואולי אחד המשפטים המרתקים מגיע מאמיטאב גהוש ("כרומוזום כלכותה") – "זה אף פעם לא נעשה קל יותר. זה תמיד מבחן. הגעתי לנקודה בחיי שבה משפט שנראה קל מדי – אני לא סומך עליו".

וככה, איכשהו, הרשימה הזו של זמני קימה וסוגי מחברות וגדלי פונטים וטריקים כמו להקליט את עצמך מקריא והתלבטויות לגבי המשפט הראשון וקפיצה באמבטיה כשאתה תקוע, איכשהו הרשימה הזו, הטכנית מעט, הבנאלית כמעט, מצליח להיות משהו מעורר השראה. כי יש משהו בבליל האנשים הכל כך שונים האלה שפשוט עובדים קשה למען דבר אחד פשוט – סיפור טוב.