לקראת סוף 2010, כאשר הקניות לחג המולד המתקרב החלו ברחבי בריטניה, קבוצת פייסבוק ששמה לה למטרה לקדם קטע מוזיקלי מסוים במצעד ההורדות עברה לתדהמת כולם את רף 85 אלף המלייקקים. באופן "מסורתי" זוכי ה"כוכב נולד" הבריטי, X Factor, כבשו את המקום הראשון בחג המולד מאז 2005, ולכולם היה ברור שהמקום הראשון במצעד חג המולד הולך להיות אחד מהתוצרים של קווי היצור ללהיטי הפופ שכולם כבר למדו להכיר, אבל מקימי הקבוצה הזו (שקיבלו השראה מקבוצה אחרת שקמה שנה לפני) ניסו לקדם משהו אחר, שונה, ולהגיד אולי גם משהו על מוסיקה.
אלא שהקטע המוסיקלי שניסו לקדם האנשים באותה הקבוצה לא היה שיר של זמר מתחרה, או אפילו של להקה מוכרת. מדובר היה ביצירה ששמה "33'4 מאת המלחין האמריקאי ג'ון קייג'. יצירה בשלושה פרקים שמורכבת אך ורק מדממה. שלושה פרקים שבהם המבצע או המבצעים נמנעים מלנגן את הפרק הראשון במשך שלושים שניות אחר כך במשך 2 דקות ו-23 שניות ולבסוף, בחלק השלישי, לא מנגנים במשך דקה וארבעים שניות. סך הכל ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות. מה שהתחיל בפייסבוק כמו סוג של בדיחה פנימית הפך להיות אחד המתמודדים העיקריים למקום הראשון במצעד ההורדות לקראת חג המולד, וגרסא מיוחדת סטייל "אנחנו העולם", הוקלטה בהשתתפות זמרים ומוסיקאים רבים ששתקו ביחד ולא השמיעו צליל במשך ארבע וחצי הדקות הללו. אתר יעודי נפתח, העיתונים כיסו את הקמפיין בהרחבה, וכל ההכנסות מהורדות הקטע, והיו לא מעט כאלה, ניתנו לצדקה (אם כי, לצערם, בסופו של דבר היצירה הגיעה רק למקום ה-21).
הקטע של קייג' היה שנוי במחלוקת כבר מהביצוע הראשון שלו ב-1952, כאשר דיוויד טודור, פסנתרן, ניגן אותו במסגרת רסיטל בוודסטוק, ניו יורק.
הוא התיישב ליד הפסנתר, ובתחילת החלק הראשון, סגר את המכסה מעל הקלידים. הרים אותו לזמן קצר לסימון סיום החלק הראשון ואז הוריד אותו שוב לתחילת החלק השני. וכן הלאה.
קייג' לא היה הראשון שיצר יצירה שהורכבה אך ורק מדממה. אלפונס אָלֵה, צרפתי שחי בסוף המאה התשע-עשרה כתב ב-1897, כנראה בסוג של הומור, יצירה בשם "מרש אבל להלווית אדם חרש", אשר הורכבה מתשע תיבות ריקות. הוא גם פרסם יצירות אמנות הומוריסטיות שמעט הקדימו את זמנן, שהמפורסמת ביניהן הינה כנראה "ציור" שהיה בעצם גיליון חלק של בריסטול לבן, ואשר נקראה "טקס אכילת לחם הקודש הראשון של ילדות אנמיות בשלג".
אבל היצירה של קייג' היתה רצינית לגמרי. היא הושפעה בין השאר מהקשר של קייג' לתורות זן ומהניסיון שלו ליצור יצירה שלא תהיה תלויה במלחין שלה. מה שקורה המהלך הביצוע של "33'4, מבחינת קייג', זה שהקהל שם לב לקולות האחרים שקיימים. קייג' האמין שכל צליל יכול להיות חלק ממוסיקה ולא רק מה שהמלחין "החליט עליו בשביל הקהל" בעודו כופה עליהם את סגנונו, וטעמו האישי.
היצירה נכתבה ב-1952, אבל הסתובבה במחשבתו של קייג' לא מעט זמן לפני כן. ב-1951, לדוגמא, הוא ביקר בתא אטום לרעש באוניברסיטת הרווארד, וגילה שלא רק שהוא איננו שומע דממה, אלא שלמרות שהחדר מתוכנן לספוג את כל הצלילים בו הוא מצליח להבחין בשני צלילים שונים: אחד גבוה והשני נמוך. יותר מאוחר, הוסבר לו שהוא הצליל הגבוה ששמע היה למעשה מערכת העצבים שלו והצליל הנמוך היה מחזור הדם. מבחינת קייג' המשמעות הייתה שלעולם אל נגיע אל השקט המושלם ו"אין צורך לחשוש לעתיד המוסיקה", והמסקנה הזו הובילה אותו ליצור יצירה שמורכבת משקט בלבד (עוד על היצירה ועל קבוצת הפייסבוק בכתבה הזו).
ובאמת, אין דממה בעולם, לפחות כל עוד יש מי ששומע.
אפשר להתווכח האם "33'4 היא באמת מוסיקה (ומתווכחים על זה, בהחלט) אבל למי שמרפה מהגיחוך שבה מדובר בחוויה על גבול המדיטציה, שמגלה לשומע פתאום, עד כמה בעצם העולם – והחיים – לא סובלים שקט בדיוק כמו שהם לא סובלים וואקום.
ויותר מזה, גם ברגעים שבהם נדמה שיש שקט אמיתי באוויר, ודבר לא קורה, משהו תמיד קורה, והמשהו הזה קורה פשוט כי מישהו מחליט להקשיב לו ולשים לב אליו. דממה יכולה להיות מה שמעצים את הקולות הקטנים בדיוק כמו שיציאה מהעיר לשדה החשוך גורמת לכוכבים לנצנץ בבהירות רבה יותר. האזנה לשקט יכולה להיות לפעמים דלת שבה נכנסים למצב שבו אתה מודע יותר למה שקורה בעולם. "33'4 היא לא מוסיקה, היא הזמנה למצב תודעתי. אפשר להתייחס אליה כהזמנה מלאת יומרנות, עמוסה בפלצנות מהסוג הגרוע ביותר ואשר מייצגת את כל מה שרע באומנות מודרנית. אפשר גם לבחור לקחת ממנה את האפשרות לחוות דברים אחרת. זה אולי תלוי במצב רוח ובבן אדם.
קוראי הבלוג הקבועים שמו לב שבזמן האחרון גם אני נמצא כאן בסוג של דממת כתיבה משלי. יש תקופות כאלה, והן מגיעות כשצריך קצת להתרחק, או כשפשוט אין הרבה מה לומר, או (במקרה הטוב יותר) כשיש "רעשים" אחרים, לאו דווקא שקשורים לכתיבה, ושיש לתת את תשומת הלב גם אליהם. בזמן כזה תדירות פרסום הפוסטים יורדת, גם בעקבות הבחירה להישקט מעט, וגם בעקבות צלילים אחרים שדורשים את תשומת הלב. אז התנצלותי לכל מי שתוהה לאן אני נעלם. אני פה, אני פשוט מנגן עוד דברים חוץ מאשר לכתוב כאן. אני בטוח שתבינו.
מאחלת הצלחה בסימפוניות שמחוץ לבלוג (אני הכי בעד כמובן)
ושנה טובה!