הייתי צריך לשרבט יותר.
באמת.
הייתי ילד טוב מדי בבית הספר. מרובע שמקפיד ללכת בתלם, וכשאין תלם, חורש אותו בעצמו.
הכל היה מסודר שם בפנים בתוך המחברת, הא?
כשרציתי לקשקש, הייתי מגלה את עצמי לעמוד האחרון, ואם זו הייתה מחברת חשבון, זה בדרך כלל היה מסתכם בצורות גיאומטריות מוזרות שמתעקשות להיות סימטריות לאורך זמן ארוך ככל האפשר.
אבל את השרבוטים שלי, האמתיים, ברגעים האלה כשבאמת אין סיבה להישאר בשיעור, הייתי עושה בראש. נותן למחשבה לנדוד למקומות אחרים, לפעמים עקב חצי משפט שהמורה אמר וששלח למקום אחר, לרצף של תהיות, ניסויים מחשבתיים ושבילי מחשבה חדשים או שכבר פסעתי בהם באינספור שיעורים אחרים.
בשיעורי ספרות, הייתי עובר בחשאי על השירים במקראה הקטנה והכתומה-דהויה, ומנסה להלחין בראש במקום להתעסק בכוונת המשורר. עד היום אני מאמין שהלחן שלי ל"הכניסיני תחת כנפך" יכול היה להיות להיט. להיט!
סרטים כמו "שיעור ביולוגיה" עוזרים לפעמים להשלים את החסר.
ולהזכיר, שללמוד לא תמיד חשוב כמו לחלום.
פשוט מצוין
פוסט מדליק