"לעולם לא תמצא את הקשת בענן, אם אתה מסתכל למטה" (מתוך שיר הפתיחה של צ'רלי צ'פלין, בסרט "הקרקס")
זה אולי נשמע מעט מוזר, אבל צ'רלי צ'פלין, אשר השבוע מציינים 121 שנים להולדתו (ב-16 לאפריל), מעולם לא ממש זכה באוסקר כבמאי או כשחקן. לא במובן שאנחנו מכירים.
ב-1929, בטקס האוסקר הראשון, שהיה גם היחידי שלא שודר ושהתקיים בכלל כסוג של ארוחת ערב פרטית, צ'פלין היה מועמד ב-4 קטגוריות על "הקרקס", אבל האקדמיה החליטה לבטל את המועמדויות שלו ובמקום זה לתת לו פרס מיוחד על "ורסטיליות וגאוניות כבמאי ושחקן".
ב-1941 הוא היה מועמד בשתי קטגוריות על "הדיקטטור הגדול", והפסיד בשתיהן.
ב-1948 היה מועמד על התסריט של "מסייה ורדו", והפסיד.
הוא זכה ממש למעשה, עם הצבעה והכל, רק באוסקר על פס-קול לסרט "אורות הבמה", וגם זה רק עשרים ואחת שנה לאחר שהוקרן, מכיוון שבפעם הראשונה שיצא הסרט לאקרנים הוא לא הוקרן בלוס-אנג'לס במשך שבוע לפחות, כמו שדורשות התקנות של האקדמיה.
סרטים אחרים שלו, קלאסיקות כמו "הבהלה לזהב", "אורות הכרך" או "זמנים מודרניים", כלל לא היו מועמדים.
אבל ב-1972 הוא הגיע במיוחד לארצות הברית כדי לקבל אוסקר על מפעל חיים. התוצאה הייתה אחד הרגעים המרגשים בתולדות העיר (הקרה והמניפולטיבית הזו) הוליווד.
צ'פלין היה כבר בן 83, ולא במצב בריאותי מזהיר. יותר מכך, צ'פלין היה בגלות בשוויץ החל מ-1952, לאחר ששלטונות ארצות הברית לא אפשרו לו לשוב אליה, מסיבות פוליטיות, לאחר שיצא לטיול. החזרה לארה"ב לקבלת האוסקר הייתה מאורע מיוחד וניצחון פרטי, אבל צ'פלין כבר היה גם מעט סנילי ולא מחובר לסביבתו. לפי אחד הסיפורים, בדרך, על הספינה שהביאה אותו, הוא סבל מקריש דם במוחו. וכך, לאחר שעלה לאוניה מלא התרגשות לקראת קבלת הפרס וצלול לגמרי, הוא ירד ממנה על אדמת ארצות הברית כאשר הוא מתקשה להבין את כל מה שקורה סביבו, וכך היה עד מותו.
בין היושבים בקהל, בטקס באותה שנה, נכח גם אפרים קישון שהיה מועמד על הסרט "השוטר אזולאי". קישון תיאר בקטע עצוב ומרגש בשם "סוף המירוץ", את קבלת הפרס הזה ע"י צ'פלין ואת המפגש האישי שלו עם צ'פלין לפני הטקס, בארוחת צהרים מיוחדת שאורגנה בחווילתו של וולטר מתאו. מוקף בכל כוכבי התקופה – גרגורי פק, דני קיי, קארי גרנט, גראוצ'ו מרקס – ישב צ'פלין הקשיש בכסאו, כרוך במעיל חורפי, שותק רוב הזמן. הווארד קוך, במאי הטקס, שיתף את קישון בדאגותיו. "הבוקר מדדנו את המרחק עד לאמצע הבמה," קישון מספר שהוא נאנח "עשרים ושמונה צעדים, יותר מדי בשבילו…"
אז הנה הקטע בו הוא מקבל את הפרס.
צ'פלין הצליח להגיע למרכז הבמה. מקורביו עזרו לו בזמן שקטעים מסרטיו הוקרנו ברקע.
וברגע הזה, הוא הצליח דווקא להפתיע עם מספר משפטים צלולים. נרגש עד עמקי נשמתו, כמעט חסר מלים, דומע ומלא התפעלות, הוא אמר לקהל "תודה רבה לכם… זהו רגע מרגש בשבילי, ומילים הינן כה מיותרות עכשיו… תודה על הכבוד ועל כך שהזמנתם אותי לכאן… או, אתם אנשים נפלאים, מתוקים… תודה…".
אז אם אתם צופים בקטע (לא ניתן לשלב אותו בפוסט לצערי), ומחכים בסבלנות שהמנחה יסיים לספר בשבחו של צ'פלין, ואז מופתעים כאשר ב-2:46, הקטע נחתך לצ'פלין בפתאומיות, אולי כדאי שתדעו שמחיאות הכפיים שמתפרצות לפתע לתוך הסרטון כנראה פשוט נחתכו כי היו ארוכות מדי.
חמש דקות של מחיאות כפיים לפי גרסה אחת, 12 דקות לפי גרסה אחרת.
בהיסטוריה של הקולנוע יתכן שאמריקה, הקהל, האנשים ה"נפלאים-מתוקים", אולי לא נתנו לצ'פלין בחייו אוסקר על משחק או בימוי, אבל לפחות הם רשמו לזכותו את הסטנדינג-אוביישן הארוך ביותר אי פעם בתולדות טקסי האוסקר.
מקסים ביותר. תודה.
עולות לי דמעות רק מהבעת הפנים שלו.
תודה יואב , על כך שאתה מזכיר לנו דברים שראוי שיזכרו .
מרגש ומדהים.
תענוג לקרוא ולצפות וכל כך כיף לגלות את הקטע הזה.
מזל טוב, הזמן הוא אכן הידיד טוב והיקר ביותר שלך.
מקסים.
תודה