תיכף נעשה את זה.
זה חשוב, זה באמת חשוב, אבל הטלפון בדיוק מצלצל, ולא יפה לא לענות. ועכשיו נשטוף פנים. ונסדר את שולחן העבודה, ששום דבר לא יפריע לנו.
אולי הגיע גם הזמן לבדוק אם יש משהו בטלוויזיה, רק כמה דקות, לרענן את המחשבה. ואז נתחיל.
ואז נאכל ארוחת ערב. שיהיה כוח. וניתן לאוכל להתעכל, שלא נהיה כבדים. ונסדר את כל הספרים שלנו לפי סדר א-ב של שמות הסופרים. לא, בעצם לפי שמות הספרים. לא, הסופרים יותר טוב. מה רצינו לעשות? אה, כן, זה חשוב. מקלחת מהירה ונתחיל. מיד אחרי בדיקת מיילים. וקריאת כמה מאמרים. וגלישה ביו-טיוב. ובכל השאר. וואו, כבר מאוחר. נעשה את זה כבר מחר.
מי שמעולם לא סבל מדחיינות, שירים את ידו.
אלה שלא הרימו, זה כנראה בגלל שהם אמרו לעצמם "טוב, נרים אחר כך."
באנגלית זה נקרא Procrastination, מילה ארוכה מספיק בשביל שנחליט להגיד אותה כבר בהזדמנות אחרת.
ישנם שני סוגים של דחיינות. המזדמנת והקבועה. הדחיינות המזדמנת היא נורמאלית וחמודה. מדי פעם אנחנו פשוט מחליפים את "לא רוצה לעשות את זה" ב"תיכף נתחיל", לגמרי מודעים לעובדה שאנחנו עובדים על עצמנו, אבל בסופו של דבר, אין ברירה, וזה קורה.
הדחיינות הקבועה, הכרונית, היא הבעיה. היא שם אחר לנרפות. בטלה במסווה. כשאנחנו אף פעם לא מצליחים לקום בזמן, לצאת בזמן, להגיע בזמן. שאנחנו לא מספיקים כלום ומשכנעים את עצמנו שזה בגלל שאנחנו "רוצים לחיות את הרגע", ולא בגלל שאנחנו עצלנים. שאנחנו בטוחים שמחר הכל יתחיל, אבל בעיקר בגלל שאנחנו רוצים עוד קצת כלום היום.
רק שזה דו-צדדי.
אפשר לקרוא לזה החוק השלישי של ניוטון – לכל פעולה יש תגובת נגד, שווה בכוחה והפוכה בכיוונה. ביהדות קוראים לזה "מידה כנגד מידה".
כי כמה פעמים כבר הרגשנו שהעולם מתייחס אלינו בדחיינות?
שאנחנו כבר מוכנים לאהבה חדשה/קידום בעבודה/גשם ראשון/ריגוש חדש/ילד/שינוי והעולם אמר "כן, כן, כבר. אני רק צריך לסיים פה משהו, ואני איתך…", ואנחנו המשכנו לחכות.
והאם אפשר לבוא בטענות על דברים שלא קורים לנו בזמן שאנחנו רוצים כשאנחנו בעצמנו נוקטים בשיטת ה"עוד מעט" בדרך החיים שלנו?
מה ששנוא עליך, אל תעשה לחייך. וחיים של דחיינות, כמו תאונות, נגרמים, לא קורים. והם עובדים באופן הדדי, לשני הכיוונים.
אולי אם נעשה קצת פחות snooze לעולם, נוכל לדרוש מהעולם לא לעשות snooze לנו. ובא לציון גואל.
