זה לא הולך להיות טקסט על "הדרת נשים".
מספיק מילים נכתבו על הנושא משני (ואפילו שלושת) צדדי המתרס. אין לי מה להוסיף כאן. זהו עוד משחק ליגה בליגת המריבות הבין-דתיות שאאלץ לא להשתתף בו באופן ישיר.
אבל עם קשר או בלי קשר לוויכוח התרבותי שמתנהל עכשיו ברחובות, עם או בלי נקיטת עמדה לגבי הקשר שלו ליהדות או שמא לתרבות או סתם לפוליטיקה, ישנן מילים שכבר הרבה זמן אני מרגיש צורך לומר על המקום היותר מהותי בעיני בכל הקשור למעמד האישה, לצדק, לאינסטינקט המצפוני של האדם המאמין ולאופן שבו כל אלו מתבטאים בעולם היהודי. אז זה הולך להיות טקסט על משהו אחר, ויתכן שהקוראים הלא דתיים לא ימצאו בו כל כך עניין. אני מתנצל מראש שאינני מביע דעה על מלחמות השירה וקרבות האוטובוסים. אני מוטרד ממשהו אחר.
האדם המאמין, בעומק או ברפרוף, בונה את עולמו ואת תפיסתו תמיד תוך כדי הילוך מסביב לבעיות מוסריות, מדעיות או תרבותיות. למעשה, כל מי שחפץ במציאת אמת ,לצד הידיעה המעורפלת (אשר הולכת ומתמצקת ככל שגדלים) שאל האמת אפשר להתקרב אבל אף פעם לא ממש להגיע כנראה, הוא חווה גם עולם שלם של סתירות פנימיות ומשברים שמתוכם הוא או היא צומחים, במקרה הטוב, ונשארים מבולבלים, במקרה הפחות טוב.
מעמד האישה, כנושא, לא ככותרת חדשותית, הינו בשבילי קצה הקרחון של דיסוננס פנימי קשה במיוחד.
זוהי אחת הדוגמאות הקלאסיות, אחד המקומות שמייצגים באופן מטריד את המקומות שבהם מוסר, מצפון והלכה נראים כמתנגשים, וזו אחת השאלות הגדולות, אשר לפחות אצלי, בניסיוני להגדיר את עצמי כמאמין בתקופה המודרנית, יוצרת התלבטות לא קלה בכלל.
מעמד האישה ביהדות כמו שאני מכיר אותו, מכיל בתוכו הגדרות מובנות שאיני מסוגל לקבל בנפש שקטה.
אני לא מדבר על ענייני צניעות למיניהם, במובנם הקלסי, בעיקר בגלל שהגדרת המושג צניעות, כמו האופנה, השתנתה ומשתנית כל הזמן. אני לא מדבר על כללים חדשים או מחודשים שהפכו ממנהג להלכה איכשהו, מכיוון שטעויות קורות, הייתי רוצה להאמין שהמערכת ההלכתית יכולה לסבול אותן ולתקן אותן לאורך הדורות. אולי לא בזה ובבא, אבל בתקווה מתישהו.
אבל התפיסה הבסיסית של האישה, כמו שאני למדתי ונחשפתי אליה, מתייחסת מראש אל האישה כאל "האחר".
המעמד המשפטי של נשים, כמו שהוא בא לידי ביטוי בחוקי הנישואין והגירושין, ההתייחסות אליה כאל קניין הגבר, האופן שבו ההתייחסות הרעיונית אליה כרוכה כל כך הרבה פעמים ביחד עם "קטן ושוטה", ובכלל התפיסה שהיא לא לוקחת חלק פעיל בגיבוש פני החברה הדתית והנהגתה, מטרידים. אישה נדמית כרכוש בעלה או אביה, לא יכולה להעיד בבית המשפט, מהוללת ככל שהיא יותר תומכת בבעלה ולאו דווקא ככל שהיא מביאה את עצמה לידי ביטוי. מעין סנשו-פנשו קיומי שכזה, בעולם של גברים. וזו תחושה של חוסר צדק (ולא רק חוסר שוויון). משהו כאן לא מסתדר. איך זה יכול להיות?
התחושה שבתוך האמונה היהודית, ובעיקר בתוך עיקרי ההלכה שלה שזורה תפיסה מפלה כלפי נשים, היא בעיה שהאדם המאמין יכול, לכאורה, לבחור רק באחד משני שבילים ללכת, כאשר הוא רוצה להסביר אותה לעצמו.
האופציה הראשונה הינה שזהו אכן רצון הבורא, זוהי אכן תפיסתו ולכן חוקיו מביעים זאת. האישה, לדעתו של אלוהים, אכן נחותה מהגבר (באיזשהו מובן "קיומי"). יש לה איכויות ותפקיד חשוב בבריאה, אבל התפקיד הזה הוא תמיכה בגבר, בעיקר, כך שאין צורך להשוות את התפיסה הציבורית שלה או את מעמדה המשפטי.
האופציה השנייה היא להבין את ההלכות ותפיסת העולם הזו כתוצר אנושי מובהק. להביט עליהן במבט היסטוריוסופי ולנתח את מקורותיהן, יהיו אלו רומאיים, יווניים, או סתם גבריים.
כאשר בוחר המאמין באופציה הראשונה הוא בוחר באל שאיננו מוסרי בעיניו, כאשר הוא בוחר בשנייה הוא שומט את הקרקע תחת קבלת העול ההלכתית שלו.
שכן לא מדובר כאן באיזה מנהג מאוחר או הלכה בעלת מקור היסטורי עלום. התפיסה הזו מתיימרת להיות אלמנט בסיסי בעולם ההלכה ואם יהפוך אותה האדם המאמין ללא יותר מאשר שיקול דעת פטריארכלי חיצוני שהסתנן לתפיסת עולמם של חכמים, מדוע שלא יעשה משהו דומה גם עם הלכות שבת, מילה או תפילין?
התפתחות ההלכה היא נושא שיש ללומדו, וניתן על פיו להבין ולפעמים גם לשנות הלכות פרטיות. יותר מזה, התפיסה ההלכתית בנויה על האמונה שלבני האדם יש רשות לקבוע הלכות ולשנותן, ואכן ניתן להסביר הרבה הלכות מאוחרות יותר שעוסקות ביחס לנשים בצורה שכזו. אבל התפיסה הבסיסית, זו שמתייחסת לאשה כאל נושאת כליו של הגבר, כ"תוספת" או "עזר", כאן מדובר בדבר בסיסי מדי מכדי שאפשר יהיה לתרץ אותו בתוספת חיצונית בלי לנתק את הקשר האלוהי.
וכך עומד המאמין, נבוך, בבחירתו בין אל נותן הלכות שמצפונו אינו יכול להשלים איתן בלב שלם, לבין הלכות שמקורן איננו אלוהי.
באופן חריף, מערער, התבוננות פשוטה בחוקים הנוגעים לנשים בהלכה מעוררת את התחושה שזה סביר יותר שמדובר כאן בהחלטות ידי אדם.
גבר, אם להיות יותר ספציפיים.
וזהו לא מנהג להימנע מקטניות או החמרה לגבי מספר השעות בין חלב ובשר. זה כבר חלק מהותי מתפיסת העולם, לא?
מה עושים עם התחושה שהחוקים האלוהיים מבססים מערכת ערכים שמשולב בה חוסר צדק? והלא זוהי מערכת החוקים שצריכה להיות המערכת הגואלת, המערכת שתיישר את העולם למקום טוב יותר? היא אכן עושה זאת, במקומות רבים כל כך. ביחס לאביון, בדיני ממונות, באופן שבו אמונה פנימית מוצאת את ביטוייה הציבוריים והאישיים, באופן שבו היא משתמשת בהיסטוריה לעצב דמות בעלת עמוד שדרה מוסרי. אבל מה עושים כשמוצאים בתוכה ערכים שהנפש מצטעקת נגדם?
הדיסוננס שנוצר, הסתירה הפנימית היא נוראית.
זר לא יבין זאת.
זה קשה יותר בעיקר בגלל שהמסר החינוכי הוא לפעמים הפוך לגמרי.
במקביל לחוקים הנוקשים והמפלים, המסר שאני קיבלתי היה הערכה עצומה, הוקרה, כבוד לנשים, לכל אישה, זו שלצדך ובכלל. הדרכים בהן גברים ונשים מתקרבים לאל ומתנהלים בעולם שונות כמובן, אבל מעמדם הרוחני, האנושי, משקלה הסגולי של נפשם אינה שונה. האופן שבו חיי הנישואין מתוארים היום בחינוך הדתי עטוף ברומנטיקה נהדרת, אקזיסטנציאליסטית ממש, ומאוד מאוד שוויונית בכל מה שקשור למה שכל צד "מביא אל השולחן". הזוגיות הינה השלמה הדדית, לא עסק, הנשיות הינה מעלה, לא בעיה. הדגש הינו על "זכר ונקבה בראם" – שווים, באותה מדרגה, הרעיונות מרוממים אצל כל צד את האפשרויות הגלומות בנפשו.
אבל כאשר בפועל אתה קורא מדרשים מזלזלים לצד המדרשים המהללים, כאשר ההלכה היבשה, הפשוטה, הישירה, מתייחסת אל נשים באופן כה אחר, ההסברים נדמים כתירוצים והרעיונות העמוקים כאפולוגטיקה מתחמקת מעט שמטרתה להניח את דעתו של הדתי שאמור להקשות ושל הדתייה שאמורה להתמרד. לומר שנשים לא צריכות ללמוד תורה כי הן קרובות לאל באופן טבעי לא נשמע לי כמו הסבר מספק ממש, ולדבר על הקדושה בחיי הנישואין, השוויון, הקרבה והכבוד שצריך להיות בין בני זוג בזמן שמוציאים לפועל נישואין במתכונת בה האישה הינה "קניין" זה מטריד.
היכן העצמאות, ההדדיות, האופן שבו אופיו של כל צד בא לידי ביטוי בתוך ההלכות עצמן? באופן שבו המרחב הציבורי, הקהילתי והמשפחתי בא לידי ביטוי?
אינני מפקפק בכנות הכוונות, אבל גם רב שרואה בנשים כנעלות על הגברים בקרבתן הרוחנית או בבינתן היתרה, עדיין לא יוכל להרשות לעצמו להקשיב לבינה היתרה הזו כעדות בבית משפט, לתת לשיקול הדעת הזה להחליט שהיא זו שרוצה ליזום את גירושיה.
בדרכו, המסר הזה מחדד את הבעיה. אם זה כל כך ברור ש"זכר ונקבה בראם", כאחד, שווים במהותם הרוחנית, למה רק צד אחד יכול להיות חלק מהציבוריות הדתית? למה אל צד אחד מתייחסים כאל ילד או כאל אובייקט? מה באמת אלוהים רוצה, לשיטתך?
זה כבר לא פמיניזם, זו תגובה אינסטינקטיבית של המצפון.
אין שני אנשים בעולם, לא היו וככל הנראה לעולם לא יהיו, שחווים את אותו האל. כשם שפרצופיהם שונים, גם הניואנסים הדקים שאיתם הם מאמינים, ושבעזרתם מעוצבת תפיסה האלוהות שלהם (יהיו מאמינים או כופרים). האל הינו חזק ובורא, אדיר ונורא, חומל וסולח, אוהב ומעניק, מעניש ובודק, ארך אפיים ורב חסד, מלך והורה, והרשימה הלוא רק מחווירה ככל שהיא מתארכת, אבל לכל אחד יש בה תמהיל פנימי שונה מעט כאשר הוא מרגיש את אלוהיו, והדמות הפנימית, שלעולם אינה שלמה, כוללת בתוכה את ה"טוּב", כמו שאנחנו תופסים אותו, מייחלים אליו גם אם לפעמים לא מבינים אותו.
אבל הנפש מתמרדת כשהיא צריכה לראות באל מחוקק שמזלזל בנשים או בורא שבראן כיצורים בדרגה שונה. הנפש מתמרדת כאשר חוקים כוללים בתוכם, למשל, את האופציה הנוראית לעגינות, את ההרחקה מהציבוריות, את ההגדרה המקטינה. הלא אין זה יתכן. הכיצד?
התחושה הזו התעוררה בי מחדש לא רק עקב הכותרות האחרונות אלא בעיקר בעקבות ספרו של הרב דוד הרטמן "האל השונא שקרים" – The god who hates lies. הנקודה הנשית היא רק אחד הנושאים שהרב הרטמן מעלה בספרו והוא עוסק, בישירות, בלי להתחמק, במקומות הללו שבהם אנחנו מרגישים את הרגש המוסרי הבסיסי שלנו מתנגש עם ההלכה. הרטמן מפרט את הבעיות והקונפליקטים שהיחס לנשים מעלה ומדבר (לפי מיטב הבנתי) על הלכה שצריכה להתפתח מתוך נקודת מבט שבה המרכז הוא לא הצורך לשמור על אוסף חוקים סטטי וקבוע, מתוך אמונה שמהותו של האל היא היותו מחוקק ותו לא, אלא כמיהה להלכה שמביאה לידי ביטוי את רצונו של אל אוהב וחומל, אשר שאיפתו לצדק ולאמת. השפה שהרטמן מדבר בה, כרב אורתודוקסי מודרני, מעוררת תקווה שהתפתחות ההלכה יכולה להכניס לתוכה את החמלה האלוהית ולא להסתפק בתבניות משפטיות עקשניות. המחוקק יכול להיות מוסרי ויכול לשאוף אל אותו אינסטינקט של טוּב שהמצפון שואף אליו.
הייתי רוצה להאמין שלמרות שאפשר לראות בהלכה חוקי עבר שמתאבנים במקומם, אפשר גם לראות בהם חוקי נצח שמתפתחים תחת כל דור, וביחד עם כל דור, לעבר השלמות האנושית.
תורה אשר כוללת גם מצוות שבהן המציאות הלא-תמיד-נכונה-אבל-שעדיין-מוקדם-לשנותה הינה נסבלת לפחות עד שתעבור מן העולם (כמו דיני עבדים, למשל) וגם מצוות שעוסקות בחנוך המציאות ושמדריכות לעבר השלב המוסרי הבא, כמו צדקה, ענווה, קדושה והיחס לחבר. מדוע אפליית האישה לא יכולה להיות תפיסה שהתורה הסכימה לקבל באופן זמני כאשר להילחם בה היה חסר סיכוי ואשר היום צריך להתחיל לעצב מחדש, על פי עקרונות המוסר הכלליים שעולים מתוך כל שאר הטקסטים? ישנם חוקים ומצוות שחכמים לאורך הדורות כיווננו מחדש, שיפרו ורוממו. הלוא הכתוּבה עצמה היא התפתחות שכזו, וכמוה גם חרם דרבנו גרשום, וגם תקנות שהותקנו לאורך הדורות כדי לנסות לאפשר לנשים ליזום גירושים, והרשימה עוד ארוכה. למה לא המשכנו בשוונג?
אני לא פובליציסט. זהו אינו "מאמר דעה". כולה עוד פוסט.
כאשר התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, בחרתי מראש לצמצם את הכתיבה האישית מדי, "כתיבת היומן", מחד, ולהיזהר מכתיבת "מאמרי מערכת" עמוסי דעה, מאידך.
הדעות שלי אינן מספיק חדות בכדי שאתחיל לדקור איתן, ואת תפיסותיי אני מבסס יותר על הליכה בין טיפות הספק מאשר על האמונה שיש בי אמת גדולה שכולם צריכים לשמוע. אני מהמתלבטים, לא מאלו שפיצחו כבר את החידה. כך שהטקסט הזה הוא בסך הכול צעקה קטנה, של תסכול. צעקה אישית, שמי יודע, יתכן אפילו שבטעות יסודה. הלוואי שאני טועה והבנתי לא נכון את המערכת.
אבל אם לא, האם לא הגיע הזמן שהקשר הגורדי הזה יפרם, אם זה בעזרת פסקי הלכה חדים ומהירים כחרב ואם זה בעזרת התקדמות כנה ואיטית, פרימה של פתיל אחרי פתיל?
ראשי הציבור הדתי, רבניו (ורבניותיו), האם בכם לא כואב הדיסוננס הזה?
האם לא הגיע הזמן שבמקום לשחק במי ישיר יותר חזק, ומי יתלה יותר מודעות בחוצות העיר, נתחיל להניע מהלך אמיתי שיתעסק בהגדרות המהותיות, שיפרק את הסתירה הפנימית הזו?
אולי אני לבד, אבל אם לא, מה נראה לכם שיעשה הדתי המודרני, הצמא לאמת ולרוחניות, כאשר יאלץ לבחור? בבחירה בין שתי האופציות, בין אל שמהותו הלכה סטטית קרה שאיננה מתיישבת עם המצפון הטבעי, לבין אל חומל ומוסרי אשר ההלכות שנאמרו בשמו אינן באמת רצונו האמיתי, מה נראה לכם שהוא יבחר?
מהפכות לא נוצרות כי צריך, אלא כי כואב.
אנחנו, הדתיים, דווקא מתוך האמונה, צריכים לכאוב יותר, צריכים לנסות ולפתור את הדיסוננס הזה, לפרק את הפצצה האמונית המתקתקת הזו.
לא למען הנשים, למען שלוות המצפון שלנו, למען הקב"ה אשר "זכר ונקבה בראם".
לפני שנאלץ לבחור, אנחנו חייבם לנסות להבין, לפתור, אולי לשנות.
"והאמת והשלום אהבו".
