קצת רומנטיקה

זה התחיל כבר לפנות ערב.
עמדנו במרפסת של הארמון, אבא, אמא ואני, וראינו אותך מגיע עם כל השיירה שלך באופק.
השמש צבעה את האוויר באור מלטף, ופיתוחי הזהב של האפיריונים שנישאו לאורך המשלחת הגדולה שהבאת איתך זהרו בנצנוצים.
אבא, הכתר האהוב עליו נתון בראשו, הביט אלי וקרץ לי קלות.
לא חסכת בהוצאות.ידעת כמה ההורים שלי אוהבים כניסות מרשימות.
הבאת איתך פילים, סוסים, קופים קטנים וחמודים שתיזזו הלוך ושוב לאורך הטור, ליצנים ומוקיונים שהעיפו באוויר כדורים צבעוניים ולפידים שאש כחלחלה בערה בהם.תזמורת קטנה אחת בתחילת הטור, תזמורת קטנה שניה בסופו…
ההמונים עמדו בצידי התהלוכה שלך, והריעו. הם ידעו מי אתה. בן המלך שהגיע לאחר מסע של אלף ימים, כדי לבקש לשאת את בת המלך לאישה.הם זרקו פרחים, וצעקו והריעו כמו משוגעים. חמודים, אבל לא מבינים הרבה בפוליטיקה, כנראה.
ובראש הטור, היית אתה. זקוף ויפה, וגאה כמו הנסיך שבאמת הינך, רוכב – אח, כמה סימלי – על סוס לבן.

ואני רק יכולתי לחשוב, כמה בזבוז זה בשביל דייט ראשון.

כשהגעתם לפתח הארמון ירדת מהסוס שלך.
חיכינו לך כבר, שלושתנו, למטה. אמא הכריחה אותי ללבוש את שמלת הנשף הכחולה עם השרוולים התפוחים האלה.
אבא ניגש ולחץ את ידך בחמימות. אמא נגשה ונשקת את ידה באבירות, וכשהגעת אלי, כרעת ברך, והורדת את ראשך, ואז הרמת אלי את עיניך ואמרת "נסיכתי, השמועות על יופיך אינן מתקרבות אפילו לאמת. אני אסיר תודה לך על עצם נוכחותך כאן היום."
ואז הגיע כל הקטע של המתנות, כמובן.
אבא נתן לך תיבה מגולפת בידי טובי האמנים של הממלכה, אומר כל מיני דברים לגבי חשיבות החינוך ליצירה ואמנות וכאלה.
ואתה, בחוש טקט מושלם, הבאת לו חרב שחושלה במשך עשר שנים על ידי אנשי ההר.
עשית את המחקר שלך. ידעת כמה אבא משוגע על חרבות עתיקות, ושהוא כמעט מתעלף מחרבות של אנשי ההר. הגשת לו את החרב ואמרת משהו פלצני כמו "חרב אמיתית למלך של אמת" או משהו כזה. כבר לא הקשבתי.

ואני רק חשבתי שאם כל הטקס הזה היה בפנים, אז נושאי האפיריונים שהבאת איתך לא היו צריכים לעמוד בשמש שעה וחצי בלי סיבה ולהזיע.

ארוחת הערב בארמון היתה ארוכה נורא.
החלפתי שוב לשמלת נשף אחרת.לפעמים,למרות שאני נסיכה אני יושבת לאכול ארוחת ערב בטרנינג או משהו. אבל הערב כמובן לא היה סיכוי. ככה זה כשמגיע הנסיך שדורש את ידה של הנסיכה. מארגנים ארוחה של תשע מנות.
תשע, שככה יהיה לי טוב.
היו שם פסיונים, ואווזים, ותרנגולים מפוטמים, ושמונה סוגים של אורז, וכל מיני דברים ביין, ובדבש, ודגים, ופירות אקזוטיים, וקינוחים שיכולים לנפץ שנתיים של דיאטה ולך תדע מה עוד. אתה ואבא ישבתם ודנתם בכל מיני דברים עמוקים שקשורים לניהול ממלכות. נראה לי שעשית עליו רושם ממש טוב.
גם על המשרתות האישיות שלי עשית רושם טוב, מסתבר. הן חיבבו אותך מהרגע הראשון, חושבות שאתה נימוסי נורא, ואחת מהן, כשחשבה שאני לא שומעת, העירה משהו על רוחב הכתפיים שלך, ועל שרירי החזה.

וכל הארוחה ישבתי וחשבתי שכל כך חבל על כל הפסיונים האלה. כל כך.

אחרי הארוחה האינטימית, שבה רק ארבעתנו נכחנו, אם לא לכלול את כל אחד עשר המשרתים שהתנהלו מסביב כמו צבא ממושמע, התחיל כמובן הנשף.
שמלה אחרת , אלא מה.
הרוזן ההוא, הדוכסית הזו, כל המי ומי הגיעו כדי לפגוש אותך. האולם המרכזי המה באנשים שהרגישו נורא חשובים בגלל שיש להם תואר.אפילו ביום ההולדת של אבא, לפני חצי שנה, בנשף הגדול שהוא עשה לכל הממלכה, לא ראיתי כמויות כאלה של יין .
וכמובן, שהתברר שאתה גם נגן פסנתר מחונן. במשך שלושת-רבעי שעה כמעט, הקדשת לי יצירות מדהימות שנגנת על הפסנתר, כשכל הקהל עומד מסביב, מחזיק כוסות ארוכות ופוער עיניים. ואז קמת, ונשאת נאום ארוך ומרגש על אהבה ונתינה, ואיחוד ממלכות, ועל הכוח של אהבה לברוא עולמות חדשים ודברים כאלה.

ואני כל כך הייתי צריכה לשירותים כל הזמן הזה שניגנת. שיגעת אותי. בכלל לא הקשבתי.

ואז, אחרי שכולם הלכו, והשעון כבר מזמן הראה חצות, יצאתי למרפסת, לנוח קצת באוויר הקר. להינפש.
קולות הפעמונים של המרכבות המתרחקות של כל הדוכסים והרוזנים והעשירים האדירים של הממלכה נישאו אלי על הרוח, ושתי יונים לבנות כשלג נעמדו על מעקה המרפסת, בצד.
נשמתי עמוק, מנסה לסדר בראש את כל מה שקרה היום.
נשמעה נקישה קלה, וכשהסתובבתי ראיתי אותך עומד שם, זקוף ויפה, אור הירח המלא משחק בשערך.
נגשת אלי והבטת עמוק בתוך עיני.
אמרת משהו על לילה נהדר, אני חושבת.
ומשהו על היופי שלי, והחוכמה, אם אני זוכרת נכון.
הצהרת כמה הצהרות אהבה שנשמעו כמו שיר ישן וטוב, וכרעת על ברך אחת והבטת בי.
התחלת לומר לי משהו על כך שיהיה לך לעונג ולכבוד גדול אם אהיה נסיכתך, ואתן לך את ידי  ו..

ותוך כדי שאמרת את זה יצא לך הגרפס הכי גדול וחזק ששמעתי בחיים שלי.
באמת.
שמעתי כל מיני גרפסים, אבל זה היה משהו שכאילו חיכה ש-ני-ם לצאת החוצה.
מעין "בבבעעע" קולני כזה שגרם לשתי היונים הלבנות שהיו לידינו, לעוף משם, מבוהלות.
ואני הסתכלתי עליך מנסה לחשוב מה לומר, ואתה הסתכלת עלי, והגרפס ההוא עדיין הידהד לי באזניים.
ואז פשוט התחלת לצחוק כמו אני לא יודעת מה, ממש עד שכל הגוף שלך רעד .
וכל הדמות של הנסיך התפרקה מולי לסתם בחור שניסה יותר מדי זמן להיות רשמי וראיתי איך דמעות קטנות מבצבצות לך בעינים מרוב צחוק, ונפלת והתחלת להתגלגל על הרצפה, מחזיק את הבטן  ובין השתנקויות אומר לי "וואלה, ..הא…הי….זה כנראה ממש לא אני, הא?"
והמשכת לשכב  על הריצפה, כל הגוף רועד בגלים, משתנק ומצחקק לעצמך, בלי לשים לב אלי בכלל.

ואני עמדתי מעליך מסתכלת איך אתה שם על הריצפה, התלבושת המוקפדת שלך נהרסת לגמרי וכולך משועשע מהקטע כמו ילד קטן, ומה אני אעשה, פשוט התאהבתי בך.